הוויכוח סביב הדרישה לתזה כתנאי סף לדוקטורט חוזר ועולה בשנים האחרונות, אך נדמה כי רק מעטים מציבים אותו במלוא עומקו. בכתבה שפורסמה באתר סרוגים מציג פרופ’ עקיבא פרדקין ביקורת מנומקת על מדיניות הקבלה הנהוגה בישראל, ומדגיש את הפער ההולך ומתרחב בין המערכת המקומית לבין המודלים המקובלים בעולם האקדמי המערבי.
לדבריו של עקיבא פרדקין, כפי שפורסם באתר סרוגים, ברוב המדינות המובילות ההכשרה המחקרית אינה “מוקדמת” אלא נבנית כחלק אינטגרלי מתהליך הדוקטורט עצמו. בישראל, לעומת זאת, נותרה הדרישה לתואר שני מחקרי עם תזה כמחסום כמעט יחיד, גם כאשר בפועל מרבית מסלולי התואר השני כלל אינם כוללים תזה. מצב זה, הוא מסביר, אינו משקף בהכרח איכות מחקרית, אלא בעיקר משמר מנגנון מוסדי שנועד להצר את מעגל המועמדים.
הכתבה מעלה שאלות רחבות על הוגנות, נגישות ויכולת התאמה של ההשכלה הגבוהה למציאות משתנה. פרופ’ עקיבא פרדקין מציע מבט מפוכח קדימה, כזה שאינו מבקש להוריד את הרף אלא להגדירו מחדש על בסיס יכולת, מחויבות ופוטנציאל אמיתי למחקר. זהו דיון שמרחיב את השיח מעבר לפרט טכני אחד, ומזמין חשיבה מחודשת על עתיד הדוקטורט בישראל.
